עבר הווה ועתיד

רוב האנשים לא חיים את הרגע. 

הדוגמה שאני תמיד אוהב לחשוב עליה היא על ילד קטן שמגיעה לחטיבה. 

ומה הוא אומר לעצמו? ״אני רוצה להגיע כבר לתיכון!״

ואז כשהוא מגיע הוא מסופק? לא ולא. ״יאללה באלי כבר להתגייס״ 

כאשר הוא בצבא, הוא אומר איזה כיף עכשיו אפשר לנוח ולשמור על המדינה? 

לא ולא. 

מתחילים לשאול: ״עד מתי?״ אמרה ידועה שמטרתה להגיד כמה נשאר לשירות. 

אז.. מה הבעיה בגישה הזאת?

זה אמנם בסדר ואף רצוי לחשוב מדי פעם על זיכרונות שהיו בעבר, 

זה בסדר להסתכל על העתי ולהציב יעדים, להגי מה רוצים ומה לא.

אך חשוב לראות שלא מפספסים את ההווה. 

אם לא חיים ברגע, קשה מאוד להרגיש מסופקים. 

ברגע שנתחיל להסתכל על כל משימה בפני עצמה, ולתת לה את תשומת הלב, 

גם נוכל להפיק ממנה יותר כי האנרגיה שלנו תהיה מרוכזת בה,

וגם נעשה יותה בהנאה רבה יותר.

גישה זו חודדה אצלי בתקופה שהרבה אנשים יחלו שתיגמר. 

כאשר עשיתי קורס פסיכומטרי החלטתי לקחת את כל העניין כחוויה, 

במקום לאחל שתיגמר חיכיתי לשיעור הבא להכיר אנשים וללמוד דברים חדשים.

הסתכלתי על כל שאלה כאילו זה הדבר היחיד שיש כרגע, 

אז בשורה התחתונה אל תשכחו לחיות בהווה, בין כל המרדף אחרי השגתץ המטרות.